הזמיר והשושנה

המשוררת חדוה הרכבי מולידה חיים בבנה המת תוך שהיא מחסירה חיים מעצמה. כך נולדת השירה הצלולה ביותר, אבל גם המכאיבה ביותר. עינת יקיר על מחזור השירים "מיגו"

1.
"בני שותק לעתים קרובות / מתבונן בלי עיניים בשמים / שלא יחלפו יותר לעולם / על פניו".

כך פותחת חדוה הרכבי את המחזור המוקדש לבנה, "מיגו", הסוגר את כרך מכלול שיריה שראה אור השנה, "ציפור שבפנים עומדת בחוץ" (הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק).

 

המצב "הבסיסי" אכזרי מאוד: הבן מת - שותק; האם חיה - מדברת. אלא שלמן הרגע הראשון הופך המעשה הלשוני של הרכבי למקום המבטל את "המוחלטות" הזאת. הבן, נאמר לנו, שותק לעתים קרובות. כלומר, יש רגעים שהוא מדבר בהם. אלה רגעים שנראה שלא ניתן לדווח עליהם, אבל הם חלק ממהותו השלמה, ואין בלתם. צוהר חדש נפתח, אם כן, לעולמו: עולם שיש בו גם דיבור וגם שתיקה, אבל יותר מכך - עולם שבו השתיקה מדברת. כדי להגיע לבן, כדי לדבר אותו, הרכבי סוללת בלשון דרך של אוקסימורונים: השתיקה מדוברת; ההתבוננות נטולת עיניים, והיא ממוקדת בדבר שנעדר ממנו בעצם. במובלע נולדת כאן התשתית לכל: כנגד השמים - האדמה. הבן קבור בה עמוק, אך מבטו יכול אל השמים, משום שהוא חודר את האדמה דווקא ב"בלי עיניים" שלו, ממש כשם שהלשון של הרכבי חודרת את הגבול האכזר, החסר, אל מה שמת, דווקא בחי, בחושי.

 



2.
אך לא רק לשון האוקסימורונים סוללת להרכבי את הדרך המכאיבה, אלא החתירה החוזרת ונשנית תחת הגבולות האלימים שבין הדיבור לשתיקה. הרכבי פוערת אותם, מרחיבה אותם עד כדי בלתי אפשרי, הופכת אותם לפצע פתוח. ודרכה לעשות את זה היא לפתוח את הלשון לדיאלוג, למחוות הדיבור הנוכח כלפי המת השותק. מחוות הדיאלוג, הפנייה בלשון "אתה/את", מזמנת פנימה בו ברגע נמען והופכת אותו לנוכח. כך, שתיקתו של הבן הופכת דווקא לנוכחותו החיה. והנוכחות הזו אינה רק ברוח, היא בחומר ממש: "אל המדבר בביתי. אל עלם מוכה יופי. אל עיניו העורגות. אל זרועותיו הגרומות, מקופלות בחמימות בין ברכיי, על בטני, על ירכי. אל אצבעות ידיו, עייפות מרוב ניקוטין, מסתחררות על ראשי, חופרות בתוך שערותיי" (מתוך "יום אחר יום אחר יום אחר יום").

 

3.
אלא שעוצמתו המצמררת של המעשה השירי של הרכבי לא נחתמת כאן, כלומר, בהולדת הנמען מחדש כנוכחות ממשית בעולם שלה - העוצמה המטלטלת ביותר, המהפכנית ביותר, המכאיבה ביותר, קשורה דווקא במה שבד בבד מחוללת הדוברת לעצמה במעשה הזה.
"מאז הטמינו את גופך בהר, יום יום אני קבורה עמך בהר", היא פותחת בשיר "סביבך סביבנו סביבי". הדינמיקה המיוצרת במעשה השירי הזה של הרכבי דומה במהותה לדינמיקה הנוצרת בין הזמיר לשושנה ביצירתו של אוסקר ויילד. "אם רצונך בשושנה אדומה", אמר שיח-השושנים, "עליך לארוג אותה לאורו של הירח ולצבוע אותה בדם לבבך. עליך להשמיע את שירך כשחזך לחוץ אל אחד מחוחיי. עליך להשמיע את שירך כל הלילה, והחוח יחדור ללבך, ודמך יזרום בעורקיי וייהפך לדמי שלי" (תרגום: רפאל אלגד). זה המחיר לרצונו של הזמיר בשושנה אדומה אחת - עליו לדבוק בה עד מוות, לשלם בחייו. והוא נענה לעסקה.

 

גם הרכבי "נענית לעסקה". כמעשה הזמיר, היא מולידה חיים בבן המת תוך שהיא מחסירה חיים מעצמה. דרכה של הרכבי להגיע אל הבן היא דרכו המכאיבה של החוח הננעץ בלב. "הילד היקר לי יותר מכל, מתבונן בי בכליון נפש יום אחר יום אחר יום אחר יום אחר יום אחר יום". בין יום לבין יום ננעץ החוח יותר ויותר. והוא מוליד את שירת הזמיר הצלולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אבל גם המכאיבה ביותר. כי הצלילות שמתוכה נולד הבן כנוכח היא גם הצלילה הלשונית האובדן-חושית של הדוברת מטה-מטה-מטה, אל המקום שבו הלב מחסיר, הופך תהום.

עינת יקיר היא סופרת

עוד במדור לשונות

תגובות

היו ראשונים להוסיף תגובה לדיון

כתבו תגובה בפייסבוק